About Me | בתאל וייס אימון אישי

ברוכה הבאה אישה יקרה,

אני בת-אל וייס, מאמנת תודעתית - רגשית לנשים שיש להן קשב קצת שונה (ADHD) - כמוני, ואני ממש שמחה שאת כאן!

הסיפור של איך הגעתי לעשות את מה שאני עושה כולל את כל מה שלא רציתי שאף אחד בעולם ידע עליי לפני כמה שנים. אבל הנה הוא, ממש כאן, כדי שאם את נמצאת באותו מקום היום - תדעי שאת לא לבד, ושזה לא חייב להיות ככה!

אז... בגיל 35, אחרי כמעט שנה של סגרי קורונה בהם הייתי בת זוג של עובד חיוני, אמא לשלושה ילדים קטנים, מחנכת ומורה בתיכון וגם באוניברסיטה, מצאתי את עצמי מסיימת כל יום בדמעות.

הרגשתי תחושת תסכול מטורפת בכל פעם שהבטתי על הבלגן מסביבי. ערימות הכביסה, שהאיש שלי כיבס בכל ערב והשאיר לי לקפל, נשארו על הספה כמו אורח לא קרוא שלחש לי: "את עצלנית!"

ערימות הכלים, שנוצרו במהלך היום, היו פזורות ברחבי הבית ומילאו את הכיור. שלל כוסות הקפה שניסיתי לשתות נותרו חצי מלאות במקומות שונים ומשונים (כלומר, בכל מקום בו הייתי כאשר פתאום שמעתי קריאת "אימא!") והיוו מעין משחק עצוב של חפש את המטמון שלחש לי: "איזו בלגניסטית!"

הילדים המתוקים שלי בילו שוב יותר מדי שעות מול המסך בזמן שעבדתי, ולמרות זאת, את רשימת המשימות האינסופית שלי לא השלמתי. נותרו לי עשרות הודעות שעוד לא עניתי עליהן בווטסאפ, שיעורים לסינכרון למחר ומיילים דחופים, והבנתי שאני צריכה להישאר ערה עד מאוחר שוב הלילה. הבטתי על רשימת המשימות הדחופות שנותרו, וזו לחשה לי: "את כישלון!"

בכל לילה, אחרי שהייתי מספרת לאיש שלי הכל ונותנת לדמעות לשטוף את העצב, הייתי חושבת ומדמיינת את מחר.

מחר אני אצליח!

מחר אני אקום ממש מוקדם, אארגן את הבית לפני שהילדים יקומו, אכין לכולנו ארוחות בריאות וטעימות, ונעשה ביחד ספורט לפני שנתחיל את היום! הייתי מוסיפה עוד ועוד משימות לרשימת החלומות הזו, ומשכנעת את עצמי שאם אני רק אנסה יותר, אתאמץ יותר, אשקיע יותר - אני סוף סוף אוכל לעשות את זה!

איכשהו בבוקר כל המוטיבציה מהלילה נעלמה. השעון זמזם בשקט אינסופי ואני נגררתי לאט לאט מהמיטה אל עבר הקפה של הבוקר תוך כדי מילמולי "אין לי כוח!" וואי, כמה שלא היה לי כוח! אוף! שאלתי את עצמי בכעס: למה מה שמצליח לכולם לא עובד לי? למה אני לא מצליחה להתאפס על עצמי כבר? מה דפוק אצלי?!

נקודת השפל הזו בחיי הובילה אותי להבנה שאני חייבת לקבל עזרה, אבל היה לי כל כך קשה לבקש אותה! כשהגעתי לרופאה שלי היא אבחנה אותי עם הפרעת קשב.

רגע, הפרעת קשב?! את זה לא צפיתי. זה לא הגיוני! אני יכולה להתרכז בלי בעיה! טוב, אולי לא כשמשהו משעמם, אבל ככה כולם, לא? ויש לי שני תארים! ואני עובדת בשתי משרות! ואני בכלל לא היפראקטיבית...

פעילות הפנאי שלי מסתכמת בשכיבה על הספה מול המסך…

וואו, כמה לא ידעתי. לא ידעתי אפילו כמה אני לא יודעת!

באותו יום החל מסע שלא ידעתי שאני יוצאת אליו - ממנו למדתי 5 תובנות עיקריות על מה זה אומר להיות אישה עם קשב קצת אחר:

הקשב שלי הוא חלק ממני וזה אומר שיש חלקים בי שאי אפשר (וגם לא צריך) "לתקן".
האסטרטגיות שעזרו לי לקדם את עצמי במהלך חיי הן הכוח שלי, לא חולשה או קיצור דרך.
הקשב שלי משפיע על כל ההיבטים בחיי - בריאות, זוגיות, הורות, חברים, משפחה, קריירה, כסף… וכדי להצליח אני חייבת לנהל אותו ביעילות.
בקשת וקבלת עזרה (גם מקצועית כשצריך) הן עדות לחוסן ואומץ ויחסכו לי סבל, כאב וקושי מיותרים.
יש עוד הרבה לשאול ולגלות, בעיקר בתוך עצמנו, בכל רגע מחדש.